מחבר המאמר: שמואל קרמרמן
(פה) מכאן ברור, כי מי שמגיע למודעות עמוקה ולהכרה שלמה בקיום ההשגחה העליונה, שמחויבת לתת לכל אדם כפי גמולו, גם אם השכר מובטח לעולם הבא, בכל פעם שיקיים מצווה או שיעסוק בלימוד התורה "לשמה" מיד יחוש בהנאה רבה ביותר ואף יתאמץ לברוח מכל מה שקשור בעבירות "כמו שבורח מפני אש". מי שטרם הגיע למדרגה של אהבה מלאה לבורא, קרי: "תשובה מאהבה" הדבקות שבו לשם לימוד תורה, ועדיין אינו זכאי להיקרא "צדיק גמור" - קיום מצוות ועשיית מעשים טובים מסייעים לו להגיע אל "תשובה מאהבה" המצויה במדרגה השניה העילאית של "גילוי פנים". רק כאשר האדם יהא נכון ומסוגל למלא באופן מושלם את כל תרי"ג המצוות הוא יזכה לרשות להיקרא בשם "צדיק גמור".
(פו) כעת ברור יותר, מדוע ישנו קושי לגבי עניין השבועה, שמשביעים את הנשמה לפני שיורדת לשכון בגוף של אדם, שאפילו אם כולם יקראו לאדם בבוא העת בשם צדיק, עדיף לו שיחשיב עצמו כרשע. כי מדוע, אם כל העולם מעיד בו שהוא צדיק, שלא יראה את דעת הכל כדעה נאמנה ואף על פי כן ימשיך להחשיב את עצמו כרשע? וקושי נוסף: מדוע צריך להשביע את האדם כנגד הדעה של האחרים עליו לפי ש-"כל העולם כולו אומרים..."? ובכלל, מה השייכות של העדות שמציגים "כל העולם" לעניין רמת צדיקותו של האדם? שהרי האדם מכיר את עצמו יותר טוב מכל אחד אחר וסביר להניח, שבמקום לכתוב "...אשר כל העולם כולו אומרים לך צדיק..." היה צריך לכתוב "שאפילו אתה יודע בעצמך שצדיק אתה .... משביעין את הנשמה...וכו' ". העניין הוא בכך, שהכתוב מרמז, כי עדותו של האדם על עצמו שהוא אכן בפנימיותו מקיים את כל הנדרש כדי להיחשב צדיק, אינה מספיקה מול הדרישה הנוספת, שאי שם, עמוק בתוך נשמתו, עדיין יחזיק בדעה, שאינו צדיק עדיין אלא יכול להיחשב רשע. הבעיה היא, שהקפדת יתר מסוג זה אינה בהתאמה למה שכתוב בגמרא: "אמר הרב, שכל אדם צריך לדעת בנפשו, אם צדיק גמור או אם לאו" (ברכות ס"א). במילים אחרות, אם המציאות החיצונית מורה, כי לפי דעת הרוב שהאדם הוא צדיק ואם בנוסף לכך האדם חקר בתוך עצמו ונוכח לדעת במציאותו הפנימית, כי הוא אכן ראוי להיקרא בשם צדיק, כי אז מאיזה נימוק יש להשביע את הנשמה ולכפות על האדם להחשיב עצמו כרשע? שהרי אם זו הדרך שבה אדם ישפוט את עצמו, נשמתו לא תוכל לעולם לזהות את האמת על עצמה ואז, כל כמה שחז"ל מחייבים את האדם לעבודה קשה ולהשתדלות רבה כדי שיוכל שיטפס מדרגה של רשע לדרגות של "צדיק לא גמור", "צדיק" ועד לדרגה של "צדיק גמור" - לא ניתן יהא להגיע אף פעם לקביעה סופית ומוחלטת, כי האדם אכן ראוי לדרגת צדיק או צדיק גמור ללא עוררין וללא שום ספיקות.
(פז) על מנת להעמיד דברים על דיוקם, צריך לחדד את ההבחנות בין סוגי המצבים שנמצאים בין "רשע" ל-"צדיק גמור". ברור מאליו, שכל עוד האדם לא הגיע לשלב של "פקיחת עיניים" באופן שיוכל להגיע למודעות פנימית עמוקה, להכרה שלמה בקיום ההשגחה העליונה והנהגתה בעולם הזה באמצעות שכר ועונש ומתן הגמול בעולם הבא, אין הוא יכול בכלל להחשיב את עצמו אפילו כדרגה"צדיק לא גמור". זאת, מכיוון שבתוכו פנימה חייב האדם לחוש, שחסרות לו שתי מצוות שהן החשובות והכוללות ביותר בתורה "אהבה ויראה". חשוב מאד להדגיש, כי בתוך תוכו האדם מסוגל לחוש ולהיות מודע למצבו האמיתי. אבל - כל עוד אינו מצוי בשלב של "פקיחת עיניים" אין הוא מסוגל להבין את עומק ההשגחה העליונה ואינו מגיע לגדלות נפש כזו שיש בה יראה שמיים מלאה מפני עונשים שכרוכים בעשיית כל עבירה שהיא - אין הוא יכול לרמות את עצמו ולחשוב שהוא צדיק בכלל. תנאי אחר הוא, שהיראה שבתוכו צריכה להיות עצומה כל כך, עד ש-"יעיד עליו יודע תעלומות, שלא ישוב לכסלו עוד". ויותר מכך, בלא "פקיחת עיניים" אין האדם ראוי להיחשב כבעל מעלה של צדיקות שיש בה "השגה שלימה וברורה ומוחלטת, בהשגחת שכר ועונש" ומדרגה א' של "גילוי פנים". על אחת כמה וכמה שאינו מוכשר עדיין למדרגה ב' של "גילוי פנים" שהיא האהבה העילאית לבורא ללא תלות בדבר, מה שהינו מחוץ לגדר היכולת של רוב הבריות. אהבה כזו אינה נרכשת בדרך דעת הבריות על האדם, או על ידי השתדלות אישית רבה או ניסיון לכפייה עצמית לאהוב את הבורא, אלא נובעת מתוך פנימיותו של האדם ומובילה אותו מכוח עצמה ל-"פקיחת העיניים" ולגילוי של "טעם החיים".
(פח) אם כך, מדוע משביעים את נשמתו של האדם בטענה של "אפילו כל העולם אומרים לך שצדיק אתה..."? הסיבה לכך היא, שהגעה למדרגת קיום המצוות מתוך "אהבה ויראה" הינו עניין פנימי כה עמוק, שבין האדם לבין עצמו, עד שאין שום גורם חיצוני שמסוגל לקבוע, האם הוא עומד בתנאים הנדרשים לצדיקות או שאינו כשיר לכך. יתר על כן, עלול להיווצר מצב, שבו רבים מאד תופסים את האדם כצדיק ומשוכנעים שהוא אכן מקיים את כל תרי"ג המצוות במלואן כולל את "אהבה ויראה". מכיוון שהאדם נוטה לאמץ לעצמו את דעת הרוב ולהאמין, כי דעת הרבים היא הנכונה (כפי שנהוג לומר" קול המון כקול שדי") כי אז הוא עלול לטעות ביחס לעצמו ולהשתכנע כי הוא באמת ראוי להיקרא "צדיק". לכן, כדי שלא יפול לידי "טעות מרה" משביעין את נשמה, עוד בטרם שיורדת לעולם, להיזהר מדעת הבריות עליה וכי אל לאדם לאמץ לעצמו דעה שאינה באה מתוכו ממש. נשמתו של האדם מתחייבת בשבועה, עוד בטרם הלידה, שלא להתרשם מדעת אחרים אלא לחקור ולבדוק היטב בתוך פנימיותו של האדם ולברר ביסודיות רבה, אם אכן הוא ראוי בכלל להיקרא צדיק, לא כל שכן - צדיק גמור.
(פט) כעת מתבאר גם הקושי לגבי השאלה, איך יכול אדם להגיע לדרגה הגבוהה ביותר של אהבת הבורא, שיש בה ידיעה לגבי הטוב המוחלט שמוענק על ידי הבורא, אם שכר המצווה ניתן בפועל רק בעולם הבא? שכן, לפי זה, רק בעולם הבא יוכל האדם להיווכח לגבי טובו של הבורא ושם הוא עתיד לקבל את שכרו. התשובה לכך היא, שהידיעה לגבי טובו של הבורא, כמו גם הוודאות לגבי קבלת השכר, אינן בהכרח זהים לקבלת השכר בפועל. כתוב במפורש "עולמך תראה בחייך" שפירושו, שכבר בעולם הזה האדם יידע באופן וודאי ובטוח, האם ועד כמה הוא ראוי לשכר בעטיים של מעשיו הטובים, לימוד התורה "לשמה" ומילוי המצוות. ידיעה וודאית זו קשורה לדרגת של "אהבה התלויה בדבר" שהיא המדרגה הגבוהה הראשונה שלאחר היציאה מ-"הסתר פנים" והמעבר אל "גילוי פנים". בטחונו המוחלט והבלתי מעורער של האדם באשר לקבלת השכר בשילוב יחד עם עדותו של הבורא "יודע התעלומות" כי האדם מתרחק מדבר עבירה "ולא ישוב עוד לכסלו עוד" מצביעים על הטוב הצפוי לו בהגיעו למדרגה הגבוהה יותר של "אהבה שאינה תלויה בדבר". מכיוון שכך, השאלה לגבי קבלת השכר אינה מטרידה יותר את האדם והאמונה בטוב הבורא מתחזקת בלא כל קשר לקבלת השכר בפועל.
